מטלת ייצוגי מיעוטים בתקשורת
- קבוצה 1 -
ייצוגי נשים
נשים בתקשורת
~*~*~*~*~*~*~*~
אחד האתרים החברתיים המרכזיים לבחינת מעמדן של נשים בחברה הישראלית הוא עולמה של התקשורת. זוהי זירה להצגת החברה את עצמה, המהווה סוכן חִברות מרכזי המגדיר עבורנו את זהותנו, מתווה את גבולות ההסכמה החברתית ומדיר לשוליים את הנתפס כחריג.
בחינת יחסי הגומלין של תכני התקשורת הישראלית המודפסת והמשודרת העוסקים בתיעוד המציאות (כדוגמת עיתונות, תוכניות חדשות, אקטואליה, תוכניות אירוח וחברה) ובבידור (כחידונים, אופרות סבון, תוכניות לילדים) מצביעה על תפיסת שוליותן של נשים בחברה הישראלית - בעוד גברים מוצגים כרוב ה"נורמלי" בחברה, נשים מוצגות כמיעוט ה"אחר": החריג, הפגום, השולי.
בניתוחי תוכן שנעשו על התקשורת הישראלית נמצא כי תפיסת שוליותן של נשים בחברה באה לידי ביטוי בכל אמצעי התקשורת בהיקף הופעתן, במסגורן בעיקר בתפקידים נשיים מסורתיים הקשורים למרחב הפרטי או לביטוייו במרחב הציבורי (תפקידים במגזר ההתנדבותי, עיסוק בתחומי החינוך, הבריאות והסיעוד וכדומה), ובהצגת מאפייני אישיותן כשונים באופן מהותני מאלה של הגברים: הן פחות הגיוניות, אמביציוזיות, פעילות, עצמאיות, גיבורות ודומיננטיות. לעומת זאת, הן מוצגות כיותר רומנטיות, רגשניות, תלותיות ופגיעות .
נשים מוצגות באופן סטריאוטיפי וחד צדדי
בעוד גברים מוצגים כרוב ה"נורמלי" בחברה, נשים מוצגות כמיעוט ה"אחר": החריג, הפגום, השולי. התפקיד השכיח שלהן הוא של קורבן או של קרובת משפחה של קורבן.
נשים מרבות אף לככב באחד משני הקצוות הסטריאוטיפים המוכרים השמורים לנשים:
כאובייקט מיני או כאם - או שהן מוצגות בתפקיד "האם הדואגת", עקרת הבית התומכת, דואגת לאוכל... או שהן מוצגות בתור אישה מינית, מפתה גברים, נראית טוב; כמעט ולא מוצגות הנשים כשילוב של אימהוּת ומיניוּת.
בהצגת מאפייני אישיותן הן שונות מהגברים – פחות הגיוניות, אמביציוזיות, פעילות, עצמאיות, גיבורות ודומיננטיות. לעומת זאת, הן מוצגות כיותר רומנטיות, רגשניות, תלותיות ופגיעות.
גם כאשר נשים נמצאות בעמדות מפתח בחברה, הן תופסות את הצד הנשי מבחינה מסורתית (התעסקות בחינוך, רווחה ולא באוצר וביטחון). למרות כל זאת, מצבם של הנשים כיום מעולם לא היה טוב יותר, שכן בחמישים השנים האחרונות חל שינוי במעמדן.
דימויי נשים בחדשות, אקטואליה ופוליטיקה
נוכחותן של נשים בעולם המציאות: חדשות, אקטואליה ופוליטיקה – מציגה עולם של דומיננטיות גברית (אפרופו הבניית מציאות). נשים מהוות בממוצע כ- 15% מהדמויות המופיעות בסיפורי הרדיו והעיתונות, וכ- 25% על המרקע (בעיקר בשל נוכחותן של קרייניות, לא כגיבורות מרכזיות של הסיפורים). התפקיד השכיח שלהן הוא של קורבן או של קרובת משפחה של קורבן (מלחמה, פשע, מוות טבעי). ההעדפה של התקשורת לעסוק בנשים כקורבנות (על פני נשים יוצרות או פעילות, לדוגמה) מהווה חרב פיפיות. מצד אחד מעלה התקשורת את סוגיית האלימות כלפי נשים למודעות הציבורית ובכך מקדמת את הדיון והטיפול החברתי בנושא. מצד שני, נטייתה של התקשורת לשימוש בוטה, פולש ומביך של האלימות, לדוגמה: פירוט רב של האקטים המיניים והאלימים, שימוש מוגזם בכותרות צבע ורטוריקה של ריגוש, תמונות חודרניות וכדומה, מציגה את התופעה כמאבק אישי של נשים פסיביות וחסרות מזל במקום כבעיה חברתית של מאבק לשוויון ולשינוי.
הדיון התקשורתי מרבה להביא את הקול "הממסדי" בסוגיה זו: השוטר המטפל, השופט המעמיד לדין, ובכך מחזק את תחושת "המצב תחת שליטה" תוך התעלמות מהקול הנשי של הנפגעת ושל סביבתה. כך או כך, ממשיכה התקשורת להנציח את המעמד הנשי כחלש, כפסיבי וכזקוק להגנה גברית.
נשים מרבות אף לככב באחד משני הקצוות הסטריאוטיפים המוכרים השמורים לנשים: כאובייקט מיני או כאם. כך לדוגמה, אנו מוצאים את העיסוק הרווח באוכלוסיית העולות מארצות חבר העמים המתמקד בעיקר בהקשרים של תעשיית המין בישראל - זונות, פרוצות, נערות ליווי. כמו כן הן ממוסגרות כ"אחר" של החברה הישראלית. יהדותן מוטלת בספק, הן מתפקדות בשולי החברה העניים ורוויי הפשע, והן אינן מתפקדות כמצופה מאימהות ונשים יהודיות. דרך הסיקור ממחישה את התהליך שבאמצעותו אזרחיות שהן בהגדרה חלק מה"אנחנו" הקולקטיבי, מוצגות כ"אחרות" הזרות לחברה הישראלית ומערערות על המוסר והסדר החברתי.
מן הצד השני אנו מוצאים את העיסוק המרובה באימהות, פריון והולדה וההקשרים המסורתיים של נתינה אינסופית והקרבה עצמית לטובת האחרים. גם פרספקטיבה זו נוחה "לבליעה" תקשורתית, כפי שראינו בדרך בה תנועת "ארבע אמהות" ניצלה את קולו של "הרחם" כדי להגיע למודעות ציבורית.
חוסר השוויוניות בהצגת נשים וגברים בתקשורת הוא כה עמוק ושקוף, עד כי הוא נשמר גם בתעמולת הבחירות המבוססת על מצע שוויוני. נשים מופיעות בתעמולת הבחירות בממוצע ב- 15% מכלל הדמויות; הנשים המופיעות הן צעירות מן הגברים, הן מוצגות יותר מהגברים ללא זהות או שייכות מקצועית, כעדות "מן הרחוב", הן מוצגות כרגשניות יותר, הן מקבלות חשיפה נמוכה יותר מבחינת משך ה"שוטים" הטלוויזיוניים בעת הופעתן, מופיעות יותר בחברה מעורבת עם גברים וכדומה.
במעט החשיפה שניתנת לנשים פוליטיקאיות הן מתמקדות בתחומים נשיים מוכרים, כהרחבה של המרחב הפרטי: חינוך, בריאות וסיעוד. נשים בלתי ידועות מגויסות כדי לשוחח על הקונפליקט הישראלי-ערבי.
הן מוצגות בתפקידי התלות שלהן; הטיעון שלהן וההצדקה לו נובעים מתפקידן כחברתו של-, אימו של-, סבתו של-.
בתעמולת 1996, לדוגמה, בלטה במיוחד אסטרטגיית ה"אמהות". נשים כאמהות היה המסר הדומיננטי במרבית המפלגות. נשים הופיעו עם תינוקות בחיקן וילדים לצדן;
כאימהות שדברו על ילדיהן בעוד המצלמה נעה מהן לילדים שסביבן וחוזר חלילה. בתפקיד זה הן דברו על שלום, על העתיד, חינוך, שוויון, ביטחון אישי, עוני, דת, גמלאות, מיעוטים, שרות צבאי וכדומה. אפילו פוליטיקאית בכירה כלימור לבנת (שלאחר מכן הפכה לשרה היחידה בממשלת נתניהו) גייסה לפנייתה האישית לבוחרים את ילדיה שיר ויאיר החוששים לנסוע לטיול שנתי בשל העדר השלום והביטחון. נראה היה כי רק תפקידן של נשים כאימהות סיפק לגיטימציה להופעתן על המרקע ולמסר אותו הן ניסו להעביר.
מעניין לציין כי מגמת השינוי נמצאה באותו מקום שבו אכן בולט השינוי בזירה הפוליטית - בקרב אותן מפלגות, שיש להן עניין כן, עם ביטויים מעשיים, בנושאי זכויות אדם ואשה. כך בלטו לטובה תשדיריהן של מר"צ ובמיוחד אלה של חד"ש בתעמולת 1996, בהם הוצגו נשים ונושאי נשים באופן שונה ושוויוני. התקשורת במקרה זה, כמו במקרים רבים אחרים, נשרכת אחר המציאות המשתנה ולא ההפך.
בפוליטיקה המקומית בישראל
נמצא כי העיתונות מקבעת את הנשים הפוליטיקאיות בתחום הפרטי, כמסיגות גבול וכמי שמנסות להגשים את הבלתי אפשרי. תהליך זה מתרחש באמצעות מידורם של נושאי נשים פוליטיקאיות בעיתונות הנשים, מדורי הנשים בעיתונות ובמקומונים (לעומת במדורי "חדשות פוליטיות"); הדגשת יתר של נשיות המועמדת ועל היותה "קודם כל אשה"; הצגת העיסוק בפוליטיקה כמאיים על הנשיות וכמצוי בקונפליקט עם ההגשמה הנשית במסגרת הבית והמשפחה; והדגשת נשים יוצאות דופן כיוצא מן הכלל המחזק את הכלל.
גם בתוכניות טלוויזיה "רכות" יותר, כתוכניות טוק-שואו (אקטואליה, נושא ואירוח) נמצא כי גברים מוצגים כ"חשובים" בעוד נשים כ"מעניינות". ככל שהתוכניות עוסקות יותר באקטואליה כך נעדר מהן מקומן של הנשים, בעוד בתוכניות העוסקות בנושאים אישיים ואזוטריים עולה מספרן של הנשים. בתוכנית האירוח המונעות על ידי שיקולים דרמטיים זכו נשים בתשומת לב כשהן ייצגו סיפור אישי של הישג (התגברות על מחלה, כישרון ייחודי) ולא על סמך הסטטוס המקצועי שלהן (הישג ציבורי). כמו כן בלטו נשים המערערות על גבולות הזהות הנשית המקובלת, נשים חריגות, "מעניינות". כלומר, גם בתוכניות הטלוויזיה הרכות יותר מונצחת ההדרה של הנשים מהמרחב הציבורי והמקצועי.
דימויי נשים בפרסומת
דימויי הנשים בפרסומת מהווים זה זמן רב מוקד לדיון ציבורי ולעניין אקדמי. יש לזכור שהפרסומת, כביכול עולם תוכן שולי, מהווה לאמיתו של דבר את המנגנון המרכזי המקיים את אמצעי התקשורת ולפיכך השפעתה על הנורמות החברתיות היא מרובה. בין ההאשמות המרובות שהוטחו כנגד הפרסומת נמצאת זו הטוענת כי הפרסומת בישראל מרבה בהצגת נשים כאובייקטים מיניים: חלקי גוף חשופים, תנוחות גוף פרובוקטיביות, הבעות פנים מגרות, מבטים מפתים, תנועות אצבעות, ליטוף עצמי, הדגשת שפתיים וכדומה, וכן שימוש רב ברמזים מילוליים. למרות המהפכה שעבר עולם הפרסום בארץ עם החדרת פרסומת לטלוויזיה, חלו שינויים מעטים בלבד בעשרים השנים האחרונות בתחום זה. נשים מוצגות במצבים מגוונים של נחיתות ביחס לגברים, הן פחות רציונאליות מהם, הן מפרסמות מוצרים בעלי ערך נמוך יותר, והן מזוהות יותר עם עולם הבית והמשפחה. בנוסף, מיניות האשה שזורה בפרסומות לעתים קרובות בביטויים מרומזים לאלימות: הצגת חלקי גוף מנותקים מהשלם, כבילה, מגע כפוי ורמזים לאלימות פוטנציאלית. למרות זאת נראית האשה כמתעלמת מהאלימות, אדישה כלפיה או אפילו כנהנית ממנה. יתרה מזאת, הנשים אף מוצגות כמעודדות אלימות מינית: הן לבושות ומוצבות באופן מפתה, מתפשטות או חושפות חלקי גוף בדרכים האמורות לגרות את הצופים בהן. הן מקרינות נכונות לקשרים מיניים בכל מצב ובכל מחיר, כמביאות זאת על עצמן. האוביקטיביזציה של נשים בפרסומת באה אף לידי ביטוי בשכיחות הופעתן כחפצים - גם אם מעוצבים ויפים, הם עדיין אובייקטים ולא סובייקטים בעלי קיום עצמאי: כפירות - צבעוניים, עסיסיים ומגרים לאכילה; כבעלי חיים - המזוהים עם הפראי, הטבעי, היצרי, הבלתי מתורבת. רק לעתים נדירות אנו זוכים לראות על המסך נשים בוגרות יותר, המצויות במערכת זוגית יציבה ואוהבת והמוצגות כאדם ולא כפרובוקטור, כפי שראינו באחת הפרסומות לטלפון סלולרי.
דימויי נשים בתכנים נוספים
בדיקת דימויי נשים בתוכניות מקור פופולריות בטלוויזיה הישראלית, כדוגמת אופרות הסבון הישראליות, חידונים, תוכניות בידור מגוונות, תחרויות בחירת מלכות יופי וכדומה מגלה שהמגמות בהן דומות: דגש ניכר על הופעתה החיצונית של האשה, והעדפה בולטת לגיל צעיר ולהקרנת מיניות. נשים בוגרות יותר נוטות להיות מזוהות עם דמות האשה ה"קלפטה": תככנית, תחמנית, תאבת בצע, תחרותית כלפי בנות מינה במאבק על הגבר הנכסף וכדומה. רבות מסדרות הטלוויזיה המיובאות, שבהן דומיננטי לאחרונה "הקול הנשי", והמציגות מודלים של נשות קריירה מוכשרות ומצליחות, חוזרות ומחזקות את "מיתוס היופי" כתנאי הכרחי להצלחה מקצועית וממשיכות לעגן את החיפוש הנצחי אחר האושר הטמון במימוש קשר זוגי עם נסיך חלומות.
בדיקת תכני התקשורת המיועדים לקהל הצעיר והמהווים בעבורו סוכן סוציאליזציה דומיננטי - כדוגמת קלטות וידיאו לילדים, עיתונות הילדים והנוער, שידורי הרצף של ערוץ הילדים, סדרות אנימציה וכדומה - מגלה שהמגמות בהם זהות: הם ממשיכים להציג בפני ילדים וילדות מודלים דיכוטומיים של נשים "אימהות" או נשים "מיניות". הדמויות הנשיות הן בחלקן הגדול פסיביות, רגשניות, תלותיות והן נגאלות ממצוקותיהן באמצעות הדמויות הגבריות הפעלתניות והאמיצות.
התקשורת הישראלית, אם כן, מרבה להנציח את שני קצות הדיכוטומיה השמורים בתרבות הגברית לנשיות: ה"מדונה" (או "חווה") מזה וה"זונה" (או "לילית") מזה. כ"מדונה" מקובעת האשה הישראלית בתפקיד האם - זו היולדת, המעניקה, המגדלת, המקריבה עצמה ולבסוף גם זו המקוננת על הבן המת. כ"זונה" היא נדחסת לתבנית האובייקט המיני כשמהות קיומה היא הגירוי/ איום על הגבריות וסופה להיענש כקורבן לאלימות ולניצול.
בדרך זו משדרים התכנים התקשורתיים לגיטימציה לדה-הומניזציה ולהתבוננות בנשים כאובייקטים חסרי בינה ותחושות, נטולות קיום אנושי.